אחד מזכרונות ילדותי המוקדמים הם לימוד הרכיבה על אופניים, אני ממש זוכרת איך לאט לאט אבי (בסבלנות השמורה רק לו 😉 לימד אותי לרכוב. בהתחלה היו לי גלגלי עזר, אח”כ אבא שלי רץ עם מקל מטאטא, הורדנו גלגל בצד אחד… ואני בסיבוב הראשון משוויצה לאחותי ולבני השכנים שאני רוכבת. לא עברו מספר שניות והופ – התרסקתי על הרצפה כשהם מצחקקים לכיווני.

עברו שנים. למדתי לרכוב. 
לפני שלוש שנים, בסמיכות ליום כיפור, כשהבנים נראו לי מספיק בשלים ללמידה (ואני נורא רציתי…), קנינו אופניים וניסיתי ללמדם. 
הם היו עייפים והיה חם, סביר להניח שרמת הסבלנות שלי גם היתה מוגבלת בסיטואציה שנוצרה. במקום חוויות למידה נעימה יצרתי כזה אנטי גדול. תסכול שלהם. תסכול שלי.