השיעור השני בטרנספורמצייה האמהית שלי היה להלחם עבורו – הגענו למיון וביקשתי לשוחח עם מנהל חדר מיון ילדים, נערכנו לניתוח ואני ביקשתי רופא מנתח פלסטיקאי שיהיה בניתוח בטענה “אני עשיתי אותו יפה, אני מבקשת שיצא יפה מהניתוח”, (קצת שיטחי בסיטואציה שנוצרה, אבל כמו שמורה חכמה אמרה לי, לפעמים את צריכה להיות שיטחית).
חצות וחמישה – התאריך משתנה ליום הולדתו של סבי ז”ל, אין יום שעובר ללא מחשבה עליו ואליו.
הרופא יוצא מחדר הניתוח ומרמז שצריך לברך “הגומל”. איתן יצא בנס ללא פגיעה בעורק הראשי, ללא פגיעה בשמיעה וללא עיוותים בפנים.

שנה של פוסט טראומה עברנו, התמודדויות וחיזוקים יום יומיים – טיפול בגוף וגם בנפש. 
של כולנו.
בסיום השנה הראשונה רציתי להנציח ולזכור מאיפה באנו, מה חשוב באמת – דבר שיזכיר וינציח אהבה, העברה בין דורית ומאז על זרוע שמאל שלי מספר האסיר של סבי בכתב ידו של איתן-דוד, נינו הקרוי על שמו.

שנתיים.
החיים חוזרים למסלולם. מסלול אחר וחדש.
סוגרת ופותחת מעגלים.

בתמונה – מדגימה החייאה בקורס חובשים של מד”א – להמשיך וללחוש את לחישת הקסמים מצילת חיים עבור אנשים אחרים.

סופ”ש נעים
💜
הגר