סוף שנה, עצות הגננות והמורות שליוו את היקרים במערכות השונות , מתחילות להשמע: “הילד צריך טיפול רגשי”, “מרפא בעיסוק”, הוראה מתקנת (שזאת בכלל נישה שקשה לי איתה. מדוע יש לתקן משהו שאינו מקולקל? יהיה פשוט יותר לקבל שישנם ילדים, שהמערכת שלהם עובדת שונה – נתאים אנחנו את עצמנו לצרכים של הילד).

אני זוכרת כשהייתי אמא צעירה, בני הבכור תמיד חזר נקי מהגן. והנה, כמה שבועות לאחר שהחגים הסתיימו להם, הגן נכנס לשגרה והגננת ניגשה אלי וביקשה שנקבע פגישה.

בפגישה היא שיתפה אותי שהבן שלי נמנע מלצייר בגועש, אינו הולך יחף בגן וארגז החול הוא מחוץ לתחום, הוא ממש לא מתקרב לאיזור המשחקים בחצר הגן. היא חושבת שיהיה נכון לפנות בשלב הזה למרפא בעיסוק / אומנות.
חזרתי הביתה עם כל האינפורמציה, מבולבלת, שואלת את עצמי מה לא בסדר עם הילד שלי. לאחר כמה שעות בהן הבטן התהפכה לי, חשבתי על כך שגם אני לא אוהבת ללכת יחפה, לא אוהבת להתלכלך ובכלל חומרים ומרקמים מוזרים ממש לא נעימים לי. הלכתי עם המחשבה רחוק יותר, גם סבתא שלו, אמא שלי, מתנהגת בדיוק כמונו – אגלה לכם סוד גם אמא שלה…