מכתב פתוח להגר:

האמת היא שעל מנת לעכל את מה שהגר עשתה בשבילנו, אני צריך ללכת מעט אחורה, אל סיפור ההיריון שלנו:

זה מצחיק שכשאנחנו צעירים מזהירים אותנו מפני כניסה להריון ומדגישים את החשיבות של השימוש באמצעי מניעה. מי בכלל חושב בגיל צעיר יותר שכניסה להריון יכולה להיות לא פשוטה, ואז, כשזה לא קורה, וכולם מסביב כבר עם ילדים, והלחץ מהסביבה הולך וגדל אתה מוצא את עצמך פתאום לא מבין. לא מבין למה הכל כל כך מסובך, למה זה לא מצליח, והכל גורר אותך למערכת של לחצים שלא הכרת, לחצים שמשפיעים על הזוגיות, לחצים שמשפיעים על החברים, כי פתאום לא בא לך ללכת לכל יום הולדת או אירוע חברתי אליו אתה מוזמן, אירועים שכולם נסובים סביב הילדים, והג’ימבורי, והפיקניק עם הבלונים. וזה מבאס. פשוט מבאס, כי אתה אוהב את החברים שלך, ואת הילדים של החברים שלך, אבל נמאס לך כבר להיות על התקן של הדוד שבא לשמח את הילדים לשעה שעתיים וחוזר הביתה מתוסכל.

אז נחזור שניה להריון, הריון שהגיע לאחר מאמצים רבים, בטיפול IVF שהתבצע על ידי רופא פרטי מאזור המרכז, רופא “נחשב” בתחום שהחליט ללכת על טיפול אגרסיבי מאד עם מינונים גבוהים בצורה קיצונית שלא היו הכרחיים בשום אופן. למזלנו הגדול אשתי לקחה בטעות רק חלק מהמינון אשר נרשם לה, שכן אפילו עם “הטעות” הזו, הטיפול סיכן את אשתי וגרם לה תחילה לגירוי יתר שחלתי ולאחר מכן להתפתחות של קריש דם בצוואר. כך מצאנו את עצמנו מאושפזים פעם אחר פעם בבתי החולים בירושלים, מתוסכלים מהמצב הרפואי של אשתי שלא מאפשר לה ליהנות מהריון, מלווים בחרדות תמידיות מפני תזוזה של קריש הדם ומפני העתיד לקרות בלידה. לשמחתנו זכינו להכיר שני רופאים מדהימים, האחד גניקולוג אשר לבסוף גם יילד את בננו, והשני המטולוג אשר מטפל באשתי ושניהם עובדים ברפואה הציבורית והיו זמינים עבורנו לכל שאלה ופניה, בכל שעה. יש רופאים מדהימים בארץ ולא תמיד הם עובדים באסותא.

את הגר אני מכיר מספר שנים, מאז שהיא התחתנה עם רפי, אחד מחברי הטובים ביותר. האמת שבהתחלה היה קצת קשה להיפתח עם כל קשיי ההריון. ידענו שהיא דולה, ידענו שהיא יכולה לעזור, אבל לא תמיד פשוט לספר על הקשיים, גם לחברים הכי טובים, וכך, לאט לאט זה קרה, כשהרגשנו מספיק מוכנים סיפרנו קצת, התייעצנו, קיבלנו תמיכה והצעה אמיתית וכנה ללוות אותנו לקראת הלידה.

האמת היא שבהתחלה לא ממש היה מובן לי תפקיד הדולה. לאורך כל ההריון השתדלתי להיות מעורב, להבין מה קורה, ללמוד על האתגרים הרפואיים שמצפים לנו, אבל דולה? מה זה אומר בכלל, הרי יש מיילדת, ויש רופא אם צריך, אז מה בדיוק היא עושה שם?

בתחילה הגר הזמינה אותנו לקורס הכנה ללידה. האירוח היה מדהים כתמיד אצל הגר ורפי, אבל היה שם משהו אחר הפעם. משהו חשוב. הגר דיברה על התהליך, הכינה אותנו מנטלית, הדגישה את חשיבות הלידה הטבעית עד כמה שניתן, הזהירה מפני הסכנות הפוטנציאליות, סיפרה על הדרכים להתמודד מולן והכניסה אותי לסוג של כוננות. פתאום שמתי לב שלאורך כל הדרך הייתי טרוד במצב הרפואי של אשתי ובכלל לא התעסקי בהריון, והנה פתאום אנו עומדים בפני משהו גדול, גדול מאד ואני צריך להתחיל ולחשוב גם עליו.

מאז הקורס ועד שהגענו למיון עוד היו לנו אי אילו התייעצויות טלפוניות עם הגר. פתאום הגיעו צירים, וסימני לידה מתקרבת, והיה טוב שיש שם מישהו שאפשר להיוועץ עמו במקום לרוץ ישר למיון ולהיכנס לחרדה מיותרת.

לבית החולים הר הצופים הגענו ביום רביעי, ה – 31.12.14 באחת בבוקר. היינו אז בשבוע 36 +5, וזה היה אחרי שהתחילו צירים בתדירות גבוהה מהרגיל, ואני, בפולניות יתר החלטתי שלא לוקחים סיכון. האמת היא שהייתי בטוח שישחררו אותנו אחרי שעה שעתיים הביתה, אבל הם דווקא החליטו להשאיר אותנו להשגחה ונתנו לנו חדר קטן במחלקת היולדות. תכלס היה יפה מצידם, למרות שכעסתי על עצמי שגררתי אותנו למיון לשווא.

בשעה 8:30 בבוקר פגשנו את הרופא שלנו, שבהערכת מצב לאור סיפור קריש הדם החליט שאנחנו הולכים לזרוז. בשעה 10:00 הכניסו אותנו לחדר לידה יפהפה, מרווח וגדול, אשר צופה אל העיר העתיקה בירושלים, חדר שאפילו בחלומות הכי טובים שלנו לא חשבנו שנקבל, ובשעה 12:30 הגר כבר הייתה אצלנו, עם תיק מלא בהפתעות, מזון, שמנים, מוסיקה ואנרגיות חיוביות.

השעות הבאות היו לא קלות. בגלל קריש הדם אשתי לא יכלה לקבל אפידורל, והזרוז הביא עמו כאבים רבים. הגר עשתה כל שביכולתה כדי להקל על אשתי, אם בעזרת עיסויים, שמנים מרגיעים ועוד, ואשתי, כמו אריה אמיתי הצליחה לסחוב עד לפתיחה 6 לפני שביקשה משככי כאבים, אותם היא קיבלה לבסוף רק בפתיחה 8.

ככל שחלפו השעות המצב הלך והפך לקשה יותר ויותר. המיילדות אמנם היו מדהימות ונתנו להגר לעשות את העבודה שלה נאמנה, אשתי עשתה תרגילים על כדור הפיזיוטרפיה, התהפכה, ועשתה תנועות שונות בהדרכת הגר, אבל התינוק הקטנצ’יק שלנו החליט שהוא לא רוצה לעזוב את המקום החמים והנעים ברחם של אמו. ככל שהשעות נקפו כך גם גברו הכאבים, ואני הייתי בטוח שאשתי הולכת להתעלף. הגר עשתה שם עבודה מופלאה. היא עשתה לאשתי עיסויים והרגיעה אותה, הזיזה אותה מצד לצד, חיבקה אותה, ואני באותם רגעים חשבתי לעצמי שאני לא יודע מה היינו עושים בלעדיה.

בשעה 21:00 בערב הרופא שלנו הודיע לנו שאנחנו הולכים לניתוח. הלידה לוקחת יותר מדי זמן, התינוק התהפך ותקוע וזה מתחיל ליצור בעיה. הוא גם אמר שהניתוח צפוי להיות לא פשוט בשל מיקום התינוק. ברקע הוכנו שתי מנות דם ואני הסתכלתי על הגר בייאוש. ניתוח קיסרי היה המוצא האחרון ממנו ניסינו להימנע, ובכל שיחה עם הרופאים דובר על כך שעדיף שלא נגיע לשם בשל הקריש, הטיפול במדללי דם והסכנות שטמונות באיבוד הדם.

אני לא יודע מאיפה היו לאשתי הכוחות, אבל היא החליטה שהיא לא הולכת לניתוח קיסרי. תן לנו עוד הזדמנות היא ביקשה מהרופא, ולשמחתנו הוא נתן. השעה הבאה הייתה מטורפת. כנראה השעה הכי מטורפת בחיים שלי. אשתי, תחת כאבי תופת עבדה כאילו אין מחר. היא כבר הייתה מחוברת למוניטור ולכן לא יכלה להסתובב בחדר, אז הגר העלתה כדור פיזיו למיטה והן פשוט עבדו עליו כמו משוגעות. אני תמכתי ועודדתי מילולית, אבל הגר עיסתה, דחפה, הפכה, ועזרה לאשתי להילחם. וכמה שהיא נלחמה… הערצתי אותה. פחדתי, חששתי מאד מתזוזה של הקריש כתוצאה מהמאמץ האדיר שהיא השקיעה, ונפעמתי מהיכולת שלה להיאבק.

בשעה 22:15 בערך הרופא ביקש מהצוות להתכונן לניתוח. התינוק התקדם קצת אבל לא מספיק, ואשתי ביקשה עוד ניסיון אחד, ניסיון אחרון. הרופא נענה, והכין את הואקום למקרה ואיכשהו זה יהיה אפשרי. וזה אכן קרה. בלחיצה האחרונה, פסע מניתוח, התינוק שלנו ירד למטה, הרופא משך אותו בעזרת הואקום ואני, מביט כל הזמן באשתי, מנסה לוודא ששום דבר לא קורה לה, רואה פתאום את הגר מסמנת לי להסתכל למטה. אם היא לא הייתה שם כנראה שהייתי מפספס את רגע יציאת בני הבכור לעולם. רגע שאין שני לו.

משם תפקדתי כמו חייל. בקורס ההכנה ללידה הגר הבהירה לי שאני מלווה את התינוק לתינוקייה ושומר עליו שם מכל משמר, וזה בדיוק מה שעשיתי. הגר נשארה עם אשתי ברגעים שלאחר הלידה, תמכה בה בעת שהשלייה יצאה, הייתה שם כשהיא איבדה כמויות אדירות של דם ונשארה עד שההורים הגיעו לשמור עליה. אני הייתי עם בננו בתינוקייה, מוודא שהוא בידיים טובות, מתפלל שהכל בסדר עם אשתי אבל יודע שאני יכול להיות שקט ושמישהי יקרה שומרת עליה.

כשאני מסתכל אחורה על כל התהליך הזה אני באמת לא יודע מה היינו עושים בלי הגר. קשה להסביר במילים את הטרוף שהיה בחדר הלידה, את המאמץ הפיזי האדיר של אשתי ושל הגר, את הלחץ והפחד מניתוח, ואת המקום הטוב הזה שבו אתה מרים את העיניים ומביט במישהי שראתה כמעט הכל, ונותנת לך את המבט הזה שאומר שיהיה בסדר. והכל באמת היה בסוף בסדר.

הגר יקרה, כשהתחתנת עם רפי כתבתי לך שזכית במתנה הכי גדולה שאפשר לקבל, והנה, כמה שנים מאוחר יותר את היית חלק בלתי נפרד מלידת בננו הבכור ועזרת לנו לקבל את המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולנו לקבל. אני רוצה לכתוב שאת מקצועית בצורה בלתי רגילה, אני רוצה לכתוב שאני ממליץ לכל מי שעומד ללדת להשתמש בשרותיך, אני רוצה לכתוב שאת באמת משקיעה בזוגות אותם את מלווה ונמצאת שם עבורם, אבל יותר מהכל, אני רוצה לכתוב מילה אחת קטנה שכשהיא באה מהלב יש לה משמעות גדולה.

תודה